נעים מאוד

ידעתי שהדבר היחיד שאני אוהבת זה לכתוב, והחלטתי ללכת ללמוד ספרות באוניברסיטת תל אביב. הלימודים היו כל כך הרבה מעבר למה שתיארתי לעצמי. פגשתי שם עולם שלם שלא ידעתי שקיים. פתאום הרגשתי שייכת, הרגשתי בבית.

במהלך הלימודים וגם לאחר סיומם, עבדתי בעבודות "רגילות". לא עסקתי בספרות ולא בכתיבה, כי לא חשבתי שזה משהו שאפשר להתפרנס ממנו מחוץ לאקדמיה, אבל אהבתי לכתיבה לא שככה וכל השנים מסיום הלימודים השתתפתי בסדנאות כתיבה יוצרת שונות. דאגתי להשאיר את הכתיבה חלק מחיי, גם כשכבר הייתי "גדולה" והייתה לי עבודה, ובעל, וילדים.

בתקופת הקורונה, כמו רבים אחרים, נאלצתי לחשב מסלול מחדש. שאלתי את עצמי בפשטות, מה אני הכי אוהבת? ישבתי וכתבתי, והדף שהיה ריק עד לפני רגע, פתאום היה מלא והציג לי את תכנית חיי: אני הולכת לכתוב למחייתי. כשהבנתי שזה הייעוד שלי, הכל הפך פתאום לברור יותר. הבנתי איך אני הולכת לעזור לאנשים לכתוב פשוט, ופשוט לכתוב – את עצמם, את סיפור החיים שלהם, את הספר שתמיד חלמו עליו, או סיפורים קצרים שעוזרים להם לעבד את חוויות חייהם. 

אני מודעת לרגישות שלי, ליכולת שלי לראות מתחת לפני השטח ולבנות עולם רב-ממדי ברומן או בסיפור קצר, אני מכירה באנשים שעומדים מאחורי המילים ועוזרת להם ברכות וברגישות, ואני שמה לב לפרטים הקטנים.

כך, באמצעות הכתיבה, מצאתי את השליחות שלי, את החיבור העמוק שלי עם בני אדם שרוצים להיכתב. השילוב הזה בין שתי האהבות שלי, הכתיבה והאנשים, הוא התגשמות כל החלומות שלי. כשאני כותבת, כל הלב שלי, הכישרון שלי, הזמן שלי, והיכולות שלי, מתגייסים לפעולת היצירה יחד איתי.